אפשר לתאר את מרכז הגוף כמעגל סביב האגן, ואף להניח עליו את האצבע ולהגיד זה ‘כאן’. אולם, יש הבדל גדול בין להבין שכלית את מרכז הגוף, לבין לפעול ממנו.

הסינים מציינים את נקודת הטאן טיאן (הנמצאת כס”מ וחצי מתחת לפופיק), היפנים מכנים אזור זה בשם קושי (KOSHI) ובמערב מדברים על שרירי הבטן התחתונה, והגב התחתון כשרירי ליבה (CORE) .כפי הנראה  גם במערב וגם במזרח מכירים במקום מיוחד זה.

אך אין זה מספיק להניח את הידיים על הבטן או לקרוא על מרכז הגוף בספרי אנטומיה. יצירת קשר אמיתי עם מרכז הגוף דורשת הקשבה, חיבור מחודש אל ידע נסתר ולמידה חווייתית הבאה מתוך התנסות .

מרכז חזק מאפשר תנועה בריאה בין האדם לסביבה ובין החוץ לפנים. מרכז חזק מאפשר לאדם להיות מחובר לרצונותיו ורגשותיו להכיר את עצמו וגבולותיו, ומתוך כך להכיר את האחר וגבולותיו.

“לשים את עצמי במרכז” זה לא עניין של אגו צר, אין זה אומר לשים את עצמי ראשונה לפני כולם או להיות מרוכזת סביב עצמי מבלי קשר לסביבה. המשמעות היא להכיר את עצמי באופן רחב מתוך תחושות הגוף, הרגשות והרצונות שלי בהתאמה לסביבה.
אפשר וחשוב לחדש את הקשר עם התנועה הטבעית המגיעה ממרכז הגוף,
כדאי להתנסות בה ולחוות את כוחות החיים המגיעים דרכה, היא יפה ומעוררת השראה והיא טבעית ונמצאת בכל אחד מאתנו. כולנו יכולים לפעול מתוכה היום, עכשיו.

אז למה כיום אנו יודעים לדבר או לקרוא על מרכז הגוף יותר מאשר לפעול ממנו?

שאלה זו עלתה בי לאחר שפגשתי מספר לא קטן של מתאמנים חדשים, ביניהם אנשי תנועה ואף מורים, אשר לא הכירו את הכוח המגיע מהמרכז. דרך האימון הם גילו תנועה חדשה ועוצמתית, מה שהיה תגלית עבורם ,כך העידו.

למה איבדנו את הקשר עם משאב אנרגטי כל כך יקר וזמין ?

הסיבות אותן אסקור כאן אינן הסיבות היחידות, ישנן סיבות נוספות חלקן גלויות וחלקן נסתרות. הסיבות כשלעצמן אינן דבר שלילי, אלא חשוב להיות במודעות אליהן,  ומילת המפתח היא איזון.

תנועת היומיום השתנתה, פעולות כמו לישת בצק, עידור בגינה, טיפוס וכדומה נעלמו. פעולות מאומצות אלו הצריכו כוחות אשר הגוף ידע באופן טבעי “לקחת” מהמרכז. התנועה היומיומית כיום אינה דורשת מאמץ. רוב האנשים מעדיפים לעלות במעלית, לנסוע באוטו (גם כשמדובר במרחקים קצרים), או לתת למיקסר החשמלי ללוש את הבצק. כאשר נדרשת תנועה הכרוכה במאמץ ישתמשו, בחלקים החזקים בגוף אשר יהוו “תחליף” למרכז.  למשל אם למישהו יש ידיים חזקות, הוא יוכל להרים או לדחוף דברים כבדים, הידיים יכולות להוות לו מקור כוח, אך כוח זה המגיע מהידיים רחוק מהרגליים ומהקשר לאדמה. הוא ישתמש עם הרבה כוח המגיע מאזור בית החזה וחגורת הכתפיים, ולא ינצל את הכוח המגיע מהרגליים, החלק התחתון של הגוף ירגיש ריק וחסר חיים. ולכן אותו אדם לא יממש את מלוא פוטנציאל הכוח שלו.

רבים מאיתנו יושבים על כסא, חלקנו אף שעות רבות, דבר זה מעצים את הניתוק שלנו ממרכז הגוף. הרגליים מחברות את הגוף עם האדמה, הן מפעילות כוח מתנגד לכוח המגיע מלמטה, אפשר להתייחס אליהן כצינורות השואבים כוחות מהאדמה לאזור האגן ומשם לאזור הראש. באחד מהטיולים שלי באנגליה פגשתי יפנים (בעיקר צעירים) ונדהמתי לראות כמה הרגליים שלהם דקיקות. צעירים אלו איבדו את הקשר עם התרבות היפנית, תרבות בה ישבו סייזה (ישיבה על הברכיים עם גו זקוף) והלכו על הברכיים באופן חופשי. לתרבות זו היה חיבור בלתי אמצעי של האגן עם האדמה (האגן משויך לאלמנט האדמה). התרחקות האגן מהאדמה גרם לניתוק מהמרכז, והדבר גרם לרגליים להיחלש ולהידקק.

 החינוך הגופני ברוב בתי הספר מחנך להישגיות (משחקי הספורט למיניהם) ולהגעה למטרה. המטרה נמצאת “שם רחוק” והגוף נעשה האמצעי להשיג אותה. תפיסה זו מובילה אותנו החוצה מהגוף ,ללא שום התייחסות לתחושות והרגשות הפנימיים, ללא בדיקה איך הגוף שלי עכשיו ואיך נכון לו לנוע .

הדרך בה מלמדים ריקוד, בעיקר את הבלט הקלאסי, (אליהם ילדים ובעיקר ילדות נחשפים במסגרות פרטיות), מדגישה בעיקר את אזור בית החזה, והזקיפות מגיעה מהפלג העליון של הגוף. האגן אמור להישאר יציב וכמעט ללא תנועה, ואילו מהרגליים מצופה לנוע במרחב באופן מנותק מהאגן .

הלימוד במוסדות באופן כללי הוא לימוד שכלתני, הנשען על הידע המגיע מהראש ומההיגיון. ידע המאופיין בביקורתיות, מהסתכלות חיצונית על ה”אחר”, הסתכלות כביכול אובייקטיבית. אין תזכורת לידע הנלמד מהגוף המאופיין על ידי “תחושות בטן” אינטואציה, דמיון ומעוף. 

נוסיף לכך את אידיאל היופי המגיע מהמדיה, תפיסה הרואה במבנה גוף דקיק ושברירי של האישה, ומנופח השרירים של הגבר, כאידאל היופי (אידאל המתקשר עם הטוב והחזק). הקונפליקט הנוצר בין העולם הפנימי העשיר ברצונות בתחושות ורגשות, לבין החוץ (המסרים מהמדיה) משפיע על התנועה הספונטנית שלנו, אשר באופן טבעי מחוברת למרכז.

הקשר עם הטבע בחוץ, כמעט ואיננו. רוב התנועה נעשית היום בתוך חללים סגורים ואף במרתפים. הטבע כבר אינו מקור השראה או מורה לתנועה.

היציאה אל הטבע והשהייה בו מזכירים לנו שינוי והשתנות, איך לעבור ממצב למצב ללא אחיזה, להיות בתנועה טבעית הקשורה להתפתחות ולמעשה להיות עם הטבע שלנו.

סיבה נוספת אותה אציין היא שימוש בעזרי מדידה חיצוניים. אני פוגשת יותר ויותר אנשים המשתמשים עם עזרים חיצוניים כדוגמת שעוני ריצה, או מודדי דופק למינם. עזרים אלו נותנים חיווי מספרי למתאמן באופן יבש ומנותק מתחושות הגוף. כך גדל הניתוק מתחושת הנשימה – היכולת המולדת והמוחשית שלנו, איבדנו את הקשר אל הידע המגיע ממנה, המאפשרלנו לדעת האם ניתן להמשיך, או אולי כדאי להוריד מאמץ? (אינני מתנגדת לעזרים אלו כאשר משתמשים בהם בצורה מושכלת).

כל אחד מאיתנו יכול לחדש את הקשר עם מרכז הגוף, אפשר להתחיל זאת, באופן פשוט, על ידי הנחת הידיים על הבטן ונשימות עמוקות עם ניפוח הבטן, על ידי עמידה על שתי הרגליים וסיבובי האגן,  ועל ידי תנועות גוף המחברות את האגן עם הרגליים כמו קפיצות.